יש ריטריטים שאתה זוכר בגלל שהם היו מושלמים מההתחלה. ויש ריטריטים שאתה זוכר בגלל שהם לימדו אותך מה זה באמת אומר להיות שם בשביל הלקוח. הריטריט הראשון שלנו ביוון היה מהסוג השני.
זה התחיל עם שיחה פשוטה. פנינו למורן, בעלת סטודיו פילאטיס בכפר סבא, והצענו לה להפיק לה ריטריט ביוון. חשבנו שזו התאמה מושלמת. היא עובדת עם קהילה מדהימה של נשים, והיה ברור לנו שריטריט ביוון יכול להיות בדיוק מה שהן צריכות.
היא סיפרה לנו שהיא כבר עובדת עם חברה אחרת על ריטריט. אמרנו לה שזה בסדר גמור, איחלנו לה בהצלחה ושהריטריט יצא לה הכי טוב שאפשר. ושמנו את זה בצד.
אבל אז, כמה ימים אחרי, מורן פנתה אלינו, היא אמרה שהיא חשבה על זה ושהיא רוצה לתת לנו הזדמנות. רוצה שנפיק לה את הריטריט החלומי שלה ביוון. בשיחה הזאת היא שיתפה אותנו במשהו שלא ידענו: כבר היה לה ריטריט סגור לפני כמה חודשים. היא תכננה אותו, בנתה אותו, הכל היה מוכן. ויום לפני המועד, הטיסות התבטלו. המלחמה פרצה, והריטריט לא קרה.
אפשר לדמיין את האכזבה. נשים שהתרגשו, שהתכוננו, שחלמו על זה. ומורן, שהשקיעה את הלב והנשמה בלתכנן את החוויה הזאת.
אמרנו לה משהו שהרגיש נכון באותו רגע: הפעם זה יקרה. החלום שלה יתגשם לא משנה מה
התחלנו לעבוד. שלושה חודשים של תכנון, תיאום, בניית הקונספט. מצאנו לוקיישן מושלם באי אוויה. תיאמנו הכל עם המלון, הטיסות, ההסעות.
בנינו את לוח הזמנים ביחד עם מורן. אפילו התקיים מפגש עם כל המשתתפות. היה ברור לנו שהפעם הכל יעבוד חלק.
ואז שלושה ימים לפני המועד. בום. המלחמה מתחילה שוב והטיסות מתבטלות.
אני זוכרת את הרגע הזה. את השיחה עם מורן, את התחושה שהאדמה נשמטת מתחת לרגליים. לא שוב. לא לה. לא אחרי כל מה שעברנו.
אבל פה למדנו משהו חשוב. משהו שהפך להיות הליבה של מי שאנחנו בתור IN ZEN.
השירות שלנו זה לא רק הפקה. זה להיות שם. לתמוך. לא להיכנע. להגיד למורן שלא משנה מה, הריטריט הזה הפעם יקרה.
אז עבדנו. חיפשנו טיסות חלופיות. התקשרנו למלון. דיברנו עם כל הספקים. לא עזבנו את זה. לא אמרנו "נדחה" או "ננסה בפעם הבאה". אמרנו "נמצא פתרון".
והצלחנו.
מצאנו טיסות ליום למחרת. 22 בנות, כולן יכלו להגיע. המלון הזיז קבוצות אחרות כדי לפנות לנו מקום. הכל הסתדר. לא בקלות, לא בלי מאמץ, אבל הסתדר.
והן נחתו באתונה.
משם נסענו לאי אוויה. וארבעה ימים של ריטריט חלומי התרחשו. לא "טוב בהתחשב בנסיבות". לא "בסדר למרות הכל". באמת חלומי. יותר טוב ממה שדמיינו.
אני זוכרת את הרגע שבו ראיתי את מורן עם הבנות ביום הראשון. הן ישבו ביחד, הסתכלו על הים, צחקו. היה ברור שהן שם. נוכחות. לא חושבות על מה שכמעט לא קרה, אלא חיות את מה שקורה עכשיו.
זה הרגע שבו הבנתי שעשינו את זה לא רק בשביל מורן. עשינו את זה בשביל הבנות האלה. בשביל החוויה שלהן. בשביל הרגע הזה שבו הן יכלו לעצור, לנשום, להיות ביחד.
אחרי הריטריט, מורן שיתפה אותנו שזו הייתה אחת החוויות הכי משמעותיות שהיו לה. לא רק בגלל הריטריט עצמו, אלא בגלל מה שהוא ייצג. את העקשנות. את האמונה. את התחושה שמישהו באמת שם בשבילה.
והבנות? הן כתבו לנו הודעות אחרי. על מה שהן חוו, על איך זה השפיע עליהן, על הקשרים שנוצרו ביניהן. חלק מהן אמרו שזה היה בדיוק מה שהן היו צריכות באותו הרגע.
הריטריט הזה לימד אותנו משהו שנשאר איתנו עד היום - שהפקת ריטריטים זה לא רק על לוחות זמנים מושלמים ולוגיסטיקה שעובדת חלק. זה גם על להיות שם כשדברים משתבשים. על לא לוותר. על להאמין שזה אפשרי גם כשזה נראה בלתי אפשרי.
ומעל הכל, זה על לזכור שבכל ריטריט יש אנשים אמיתיים עם חלומות אמיתיים. ושכשאתה מבטיח להם שזה יקרה, אתה עושה הכל כדי לעמוד במילה שלך.
מאיה.