“אבל אני לא מכירה אף אחת…”
זו כנראה אחת הסיבות הכי נפוצות שאני שומעת מנשים שמתלבטות אם להגיע לריטריט לבד. ויש משהו מאוד מובן בפחד הזה. אנחנו רגילות לעשות חופשות עם חברות, לטוס עם בן הזוג או לחכות שמישהי תהיה פנויה בדיוק בתאריכים שמתאימים לנו.
אבל דווקא אחרי שמפיקים ומלווים ריטריטים, מבינים כמה להגיע לבד יכול להיות דבר מדהים.
להגיע לבד, להיות בשביל עצמך
כי כשאת מגיעה לבד, את לא צריכה להתאים את עצמך לאף אחת. את יכולה לבחור את הקצב שלך, להכיר אנשים חדשים, להשתתף במה שמתאים לך ובעיקר - להיות שם בשביל עצמך.
וריטריט הוא גם מקום די מיוחד להכיר בו אנשים. כולם מגיעים עם אותה כוונה: לקחת רגע הפסקה מהשגרה, לנשום, לזוז, לנוח ולהתחבר. ארוחה משותפת, שיעור בוקר או אפילו שיחה קטנה ליד הבריכה יכולים להפוך מהר מאוד לחיבור.
ומהניסיון שלי, הרבה פעמים דווקא מי שמגיעה לבד משתחררת הכי מהר.
מקום שבו את פשוט את
יש גם משהו מאוד משחרר בלהגיע למקום שבו אף אחד לא מכיר אותך. את לא “החברה של”, לא “האמא של”, לא המנהלת ולא העובדת. את פשוט את.
וזה אולי אחד הדברים הכי יפים בריטריט — הוא נותן לך כמה ימים שבהם מותר לך להיות קשובה לעצמך.
כמובן, כדי שזה יקרה, צריך גם לדעת איך בונים ריטריט שמאפשר למישהי להגיע לבד ולהרגיש בנוח. החוויה מתחילה הרבה לפני שמגיעים ליעד: בתקשורת, בקבוצה, בלו״ז ובאופן שבו מחברים בין המשתתפות.
אולי פשוט תפסיקי לחכות
אז אם יש ריטריט שאת ממש רוצה להגיע אליו, אבל את מחכה שמישהי תבוא איתך - אולי פשוט תפסיקי לחכות.
כי לפעמים ההחלטה להגיע לבד היא בדיוק ההחלטה לעשות משהו בשביל עצמך.
ואולי תגיעי לבד, אבל מהר מאוד תגלי שלא נשארת לבד ואולי גם על הדרך הכרת חברות לחיים.
לפעמים כל מה שצריך זה פשוט לתת לעצמך את האומץ להגיע.
מאיה